1“Brothers and fathers,” Paul began, “listen to me now. I want to give you reasons for my actions.”
2When they heard that he was speaking to them in Aramaic, they became very quiet.
Then Paul said, 3“I am a Jew. I was born in Tarsus in Cilicia, but I grew up here in Jerusalem. I studied with Gamaliel. I was well trained by him in the law given to our people long ago. I wanted to serve God as much as any of you do today. 4I hurt the followers of the Way of Jesus. I sent many of them to their death. I arrested men and women. I threw them into prison. 5The high priest and the whole Council can be witnesses of this themselves. I even had some official letters they had written to their friends in Damascus. So I went there to bring these people as prisoners to Jerusalem to be punished.
6“I had almost reached Damascus. About noon a bright light from heaven suddenly flashed around me. 7I fell to the ground and heard a voice speak to me. ‘Saul! Saul!’ it said. ‘Why are you opposing me?’
8“ ‘Who are you, Lord?’ I asked.
“ ‘I am Jesus of Nazareth,’ he replied. ‘I am the one you are opposing.’ 9The light was seen by my companions. But they didn’t understand the voice of the one speaking to me.
10“ ‘What should I do, Lord?’ I asked.
“ ‘Get up,’ the Lord said. ‘Go into Damascus. There you will be told everything you have been given to do.’ 11The brightness of the light had blinded me. So my companions led me by the hand into Damascus.
12“A man named Ananias came to see me. He was a godly Jew who obeyed the law. All the Jews living there respected him very much. 13He stood beside me and said, ‘Brother Saul, receive your sight!’ At that very moment I was able to see him.
14“Then he said, ‘The God of our people has chosen you. He wanted to tell you his plans for you. You have seen the Blameless One. You have heard words from his mouth. 15Now you will tell everyone about what you have seen and heard. 16So what are you waiting for? Get up and call on his name. Be baptized. Have your sins washed away.’
17“I returned to Jerusalem and was praying at the temple. Then it seemed to me that I was dreaming. 18I saw the Lord speaking to me. ‘Quick!’ he said. ‘Leave Jerusalem at once. The people here will not accept what you tell them about me.’
19“ ‘Lord,’ I replied, ‘these people know what I used to do. I went from one synagogue to another and put believers in prison. I also beat them. 20Stephen was a man who told other people about you. I stood there when he was killed. I had agreed that he should die. I even guarded the coats of those who were killing him.’
21“Then the Lord said to me, ‘Go. I will send you far away to people who are not Jews.’ ”
Paul the Roman Citizen
22The crowd listened to Paul until he said this. Then they shouted, “Kill him! He isn’t fit to live!”
23They shouted and threw off their coats. They threw dust into the air. 24So the commanding officer ordered that Paul be taken into the fort. He gave orders for Paul to be whipped and questioned. He wanted to find out why the people were shouting at him like this. 25A commander was standing there as they stretched Paul out to be whipped. Paul said to him, “Does the law allow you to whip a Roman citizen who hasn’t even been found guilty?”
26When the commander heard this, he went to the commanding officer and reported it. “What are you going to do?” the commander asked. “This man is a Roman citizen.”
27So the commanding officer went to Paul. “Tell me,” he asked. “Are you a Roman citizen?”
“Yes, I am,” Paul answered.
28Then the officer said, “I had to pay a lot of money to become a citizen.”
“But I was born a citizen,” Paul replied.
29Right away those who were about to question him left. Even the officer was alarmed. He realized that he had put Paul, a Roman citizen, in chains.
Paul Is Taken to the Sanhedrin
30The commanding officer wanted to find out exactly what the Jews had against Paul. So the next day he let Paul out of prison. He ordered a meeting of the chief priests and all the members of the Sanhedrin. Then he brought Paul and had him stand in front of them.
1”אחי ואבותיי, הקשיבו נא לדברי ההגנה שלי.“ 2כששמעו שהוא מדבר עברית נפלה דממה כבדה עוד יותר. 3פולוס המשיך: ”אני יהודי, יליד טרסוס שבקיליקיה, אולם חונכתי כאן בירושלים, בבית־מדרשו של רבן גמליאל, והוא שלימד אותי לשמור בקפידה את כל חוקי התורה ומצוותיה. הייתי קנאי לה׳ בכל מעשי, ממש כשם שאתם קנאים לו היום. 4בזמנו רדפתי את המשיחיים עד מוות, כבלתי גברים ונשים והשלכתי אותם לכלא. 5הכהן הגדול וכל אחד מחברי הסנהדרין יוכלו להעיד על כך, משום שביקשתי מהם מכתבים אל ראשי הקהילה היהודית בדמשק. מכתבים אלה העניקו לי את הסמכות לכבול כל משיחי שאמצא, ולהביאו לירושלים כדי שייענש.
6”יום אחד בשעת הצהריים, כשהייתי בדרכי לדמשק, האיר עלי לפתע אור חזק מן השמים. 7נפלתי על הארץ ושמעתי קול: ’שאול, שאול, מדוע אתה רודף אותי?‘
8” ’מי אתה, אדוני?‘ שאלתי.“
”והקול ענה: ’אני ישוע מנצרת שאותו אתה רודף!‘ 9האנשים שהיו איתי ראו את האור, אך לא הבינו את הנאמר.
10” ’מה עלי לעשות, אדוני?‘ שאלתי.
”והאדון ענה: ’קום ולך לדמשק, ושם ייאמר לך מה צפוי לך בעתיד‘.
11”האור החזק סנוור אותי עד עיוורון, והיה צורך להוביל אותי בידי לדמשק.
12”בדמשק בא אלי אדם צדיק וירא־אלוהים, חנניה שמו, אשר קיים את מצוות התורה והיה מקובל על כל היהודים. 13חנניה עמד לצדי ואמר: ’שאול אחי, פקח את עיניך!‘ ומיד נפקחו עיני ויכולתי לראות כמקודם.
14”לאחר מכן הוא אמר לי: ’אלוהי אבותינו בחר בך לדעת את רצונו, לראות את המשיח הצדיק ולשמוע את קולו. 15עליך לשאת את בשורת אלוהים לכל מקום, ולספר לכולם מה ששמעת וראית. 16למה אתה מחכה עכשיו? לך להיטבל במים והתרחץ מחטאיך, בקראך בשם האדון!‘
17-18”יום אחד, לאחר שחזרתי לירושלים, דיבר אלי ה׳ בחזיון בשעה שהתפללתי בבית־המקדש. ’הזדרז וצא מירושלים‘, הוא אמר אלי, ’כי תושבי העיר לא יאמינו למה שתספר להם עלי‘.
19” ’אבל אדון‘, מחיתי, ’הם יודעים היטב שהלכתי לבית־הכנסת והכיתי את המאמינים בך, ואף השלכתי אותם לכלא. 20וכשהרגו את עבדך סטפנוס, עמדתי שם בהסכמה לנעשה והשגחתי על מעיליהם של רוצחיו!‘
21”אולם אלוהים אמר לי: ’עזוב את ירושלים, כי אני שולח אותך הרחק אל הגויים!‘ “
22הקהל הקשיב בתשומת לב עד שאמר פולוס את המשפט האחרון, ואז צעקו כולם פה־אחד: ”סלקו אותו מכאן! הרגו אותו! הוא אינו ראוי לחיות!“ 23הם צרחו, השליכו את מעיליהם וזרקו עפר כלפי מעלה.
24המפקד ציווה על חייליו להכניס את פולוס לתוך המצודה ולהלקותו ברצועות, כדי לאלצו להתוודות על פשעו. המפקד רצה לדעת מדוע היה הקהל נרגש ופרוע כל־כך.
25בשעה שהחיילים כבלו את פולוס כדי להלקותו, הוא פנה אל הקצין שעמד לצדו ושאל: ”האם מותר להלקות אזרח רומאי לפני שהעמדת אותו לדין?“
26הקצין ניגש אל מפקד החטיבה וקרא: ”מה אתה עושה? האיש הזה אזרח רומאי!“
27המפקד בא אל פולוס ושאל: ”האם אתה באמת אזרח רומאי?“
”כן, בהחלט.“
28”גם אני והאזרחות הזאת עלתה לי הרבה כסף!“
”אבל אני אזרח רומאי מלידה!“ אמר פולוס.
29החיילים שעמדו להלקות את פולוס הרפו ממנו ברגע ששמעו שהוא אזרח רומאי, והמפקד נמלא פחד על־שום שציווה לאסרו ולהלקותו.
30למחרת בבוקר שחרר אותו המפקד מכבליו וציווה על ראשי הכוהנים לכנס ישיבת סנהדרין. הוא הביא לפניהם את פולוס כדי לנסות לברר מה הייתה הסיבה לכל המהומה הזאת.
