1ישוע סיפר לעם את המשל הבא: ”איש אחד נטע כרם ענבים ובנה גדר, יקב ומגדל שמירה. הוא השכיר את הכרם לכורמים ונסע לחוץ לארץ. 2בזמן הבציר שלח בעל־הכרם את אחד מאנשיו לאסוף את הרווח מיבול הענבים, 3אולם הכורמים התנפלו על השליח, הכו אותו ושלחו אותו חזרה אל בעל־הכרם בידיים ריקות.
4”בעל־הכרם שלח מישהו אחר אל הכורמים, אך גם אותו הכו ואף פצעו את ראשו. 5-6השליח הבא נרצח וכל השליחים שבאו לאחר מכן לכרם הוכו או נרצחו. לבסוף נשאר לבעל־הכרם עוד שליח אחד – בנו היחיד. בלית ברירה הוא שלח את בנו, בתקווה שלפחות אליו יתייחסו הכורמים בכבוד. 7אבל כשראו הכורמים את הבן מרחוק, אמרו: ’הנה בא יורש הכרם; הבה נהרוג אותו, ואז יהיה הכרם שלנו!‘ 8הם תפסו את הבן, רצחו אותו והשליכו את גופתו מעבר לגדר.
9”מה לדעתכם יעשה בעל־הכרם כאשר ישמע את מה שקרה? מובן שיבוא בעצמו, יהרוג את כל הכורמים וישכיר את הכרם לאחרים. 10האם אינכם זוכרים שככה כתוב בתהלים? ’אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה, 11מאת ה׳ היתה זאת; היא נפלאת בעינינו‘.“12.11 יב 11 כלשונו: ”אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה; מאת ה׳ הייתה זאת, היא נפלאת בעינינו.“ (תהלים קיח 22)
12ראשי הכוהנים, הזקנים והסופרים רצו לאסור אותו בו במקום, כי הבינו שבמשל זה הוא מתכוון אליהם – שהם הכורמים הרשעים. אולם הם פחדו לגעת בו בגלל ההמון הרב שהיה שם. על כן ויתרו לו והלכו לדרכם. 13אולם הם שלחו אליו כמה מאנשי הורדוס ופרושים, כדי שייכנסו איתו לשיחה וינסו לגרום לכך שיאמר משהו נגד החוק, על־מנת שתהיה להם עילה לאסור אותו.
14”רבי,“ פתחו המסתננים, ”אנחנו יודעים שאתה איש ישר ושאיש אינו יכול להשפיע עליך לשקר. אנחנו גם יודעים שאתה באמת מלמד את דבר אלוהים. אמור לנו, רבי, האם עלינו לשלם מס לקיסר הרומאי או לא?“
15ישוע הבין את מזימתם ולכן ענה: ”תנו לי מטבע ואומר לכם.“ 16הם נתנו לו מטבע, והוא שאל: ”של מי הדמות החקוקה על המטבע? של מי השם החקוק כאן?“
”של הקיסר!“ ענו כולם.
17”של הקיסר? אם כן תנו לו את מה ששייך לו, אך תנו לאלוהים את מה ששייך לאלוהים.“ הם נותרו פעורי פה וללא מילים.
18אחר כך באו צדוקים (שאינם מאמינים בתחיית המתים) ושאלו אותו:
19”רבי, משה רבנו לימד אותנו שאם אדם נשוי מת ואינו משאיר אחריו בן, חייב אחיו להתחתן עם האלמנה, כדי שתוכל ללדת בן שישא את שם המת. 20במשפחה אחת היו שבעה אחים; האח הבכור התחתן, וכעבור זמן קצר מת ולא השאיר אחריו בן. 21האח השני התחתן עם האלמנה, וגם הוא מת ולא השאיר בן. כך קרה גם עם האח השלישי. 22בקיצור, כל שבעת האחים התחתנו עם האישה האחת, כולם מתו ולא השאירו אחריהם בן. לבסוף מתה גם האישה.“
23”רבי, למי תהיה שייכת האישה בתחיית המתים? הלא כל השבעה התחתנו אתה!“ 24השיב להם ישוע: ”טעותכם נובעת מבורותכם בכל הנוגע לכתבי־הקודש ולגבורתו של אלוהים. 25כי בתחיית המתים לא יהיו עוד נשואים; כולם יהיו כמלאכים בשמים.
26”ובנוגע לתחיית המתים – טועים אתם מאוד. האם מעולם לא קראתם בספר שמות על משה והסנה הבוער? אלוהים אמר למשה:12.26 יב 26 שמות ג 6 ’אנוכי אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב‘.
27”אלוהים אמר למשה כי למרות שאנשים אלה מתו לפני מאות שנים, הם עדיין חיים. הרי אלוהים לא היה אומר: ’אנוכי האלוהים‘ של אנשים מתים!“
28אחד המנהיגים היהודיים שעמד שם נוכח כי ישוע השיב כהלכה, ולכן שאל אותו: ”מהי המצווה החשובה ביותר?“
29ישוע השיב: ” ’שמע ישראל, ה׳ אלוהינו, ה׳ אחד! 30ואהבת את ה׳ אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך‘. 31המצווה השנייה היא: ’ואהבת לרעך כמוך!‘ מצוות אלה הן החשובות ביותר!“
32השואל המשיך: ”רבי, אתה צודק. באמת יש רק אלוהים אחד ואין אחר מלבדו. 33אני יודע שחשוב יותר לאהוב את אלוהים בכל לבי, הבנתי וכוחי, ולאהוב אנשים אחרים כמו את עצמי, מאשר להקריב כל מיני קרבנות בבית־המקדש.“
34ישוע ראה שהאיש דיבר בחוכמה, ולכן אמר לו: ”אתה קרוב מאוד למלכות אלוהים!“ לאחר מכן לא העז איש לשאול אותו יותר שאלות.
35מאוחר יותר, כשלימד ישוע את האנשים בבית־המקדש, שאל אותם: ”מדוע טוענים הסופרים כי המשיח הוא בן־דוד? 36הרי דוד אמר בעצמו בהשראת רוח הקודש:12.36 יב 36 תהלים קי 1 ’נאום ה׳ לאדני, שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך‘. 37הלא דוד עצמו קרא לו ’אדון‘, אם כן כיצד הוא יכול להיות בנו?“ הקהל נהנה מאוד להקשיב לנימוקיו של ישוע ולמסקנותיו.
38ישוע המשיך ללמד את העם: ”היזהרו מהסופרים שאוהבים ללבוש גלימות ולהיראות לפני האנשים בשווקים, כדי שכולם ייתנו להם כבוד. 39הם אוהבים לשבת במושבי הנכבדים בבית־הכנסת ובסעודות וחגיגות. 40ללא בושה הם מגרשים אלמנות מבתיהן, וכדי לכסות על מעשיהם מעמידים פני קדושים תמימים ומתפללים בציבור תפילות ארוכות. משום כך יהיה עונשם חמור יותר.“
41ישוע התיישב מול תיבת האוצר והתבונן באנשים שהביאו תרומות. עשירים רבים תרמו סכומי כסף גדולים. 42אחריהם הופיעה אלמנה ענייה שתרמה שתי פרוטות בשווי של שתי אגורות.
43ישוע קרא לתלמידיו ואמר: ”אתם רואים את האלמנה הזאת? היא תרמה יותר מכל העשירים האלה גם יחד! 44כי העשירים תרמו סכומים קטנים ביחס לרכוש הרב שיש להם, ואילו האלמנה הזאת נתנה את כל מה שהיה לה.“
Parábola de los labradores malvados
12:1-12 – Mt 21:33-46; Lc 20:9-19
1Entonces comenzó Jesús a hablarles en parábolas: «Un hombre plantó un viñedo. Lo cercó, cavó un lagar y construyó una torre de vigilancia. Luego arrendó el viñedo a unos labradores y se fue de viaje. 2Llegada la cosecha, mandó un siervo a los labradores para recibir de ellos una parte del fruto. 3Pero ellos lo agarraron, lo golpearon y lo despidieron con las manos vacías. 4Entonces les mandó otro siervo; a este le rompieron la cabeza y lo humillaron. 5Mandó a otro, y a este lo mataron. Mandó a otros muchos; a unos los golpearon; a otros los mataron.
6»Le quedaba todavía uno, su hijo amado. Por último, lo mandó a él, pensando: “¡A mi hijo sí que lo respetarán!” 7Pero aquellos labradores se dijeron unos a otros: “Este es el heredero. Matémoslo, y la herencia será nuestra”. 8Así que le echaron mano y lo mataron, y lo arrojaron fuera del viñedo.
9»¿Qué hará el dueño? Volverá, acabará con los labradores, y dará el viñedo a otros. 10¿No habéis leído esta Escritura:
»“La piedra que desecharon los constructores
ha llegado a ser la piedra angular;
11esto es obra del Señor,
y nos deja maravillados”?»12:11 Sal 118:22,23
12Cayendo en la cuenta de que la parábola iba dirigida contra ellos, buscaban la manera de arrestarlo. Pero temían a la multitud; así que lo dejaron y se fueron.
El pago de impuestos al césar
12:13-17 – Mt 22:15-22; Lc 20:20-26
13Luego enviaron a Jesús algunos de los fariseos y de los herodianos para tenderle una trampa con sus mismas palabras. 14Al llegar le dijeron:
―Maestro, sabemos que eres un hombre íntegro. No te dejas influir por nadie, porque no te fijas en las apariencias, sino que de verdad enseñas el camino de Dios. ¿Está permitido pagar impuestos al césar o no? 15¿Debemos pagar o no?
Pero Jesús, sabiendo que fingían, les replicó:
―¿Por qué me tendéis trampas? Traedme una moneda romana12:15 una moneda romana. Lit. un denario. para verla.
16Le llevaron la moneda, y él les preguntó:
―¿De quién son esta imagen y esta inscripción?
―Del césar —contestaron.
17―Dadle, pues, al césar lo que es del césar, y a Dios lo que es de Dios.
Y se quedaron admirados de él.
El matrimonio en la resurrección
12:18-27 – Mt 22:23-33; Lc 20:27-38
18Entonces los saduceos, que dicen que no hay resurrección, fueron a verlo y le plantearon un problema:
19―Maestro, Moisés nos enseñó en sus escritos que, si un hombre muere y deja a la viuda sin hijos, el hermano de ese hombre tiene que casarse con la viuda para que su hermano tenga descendencia. 20Ahora bien, había siete hermanos. El primero se casó y murió sin dejar descendencia. 21El segundo se casó con la viuda, pero también murió sin dejar descendencia. Lo mismo le pasó al tercero. 22En fin, ninguno de los siete dejó descendencia. Por último, murió también la mujer. 23Cuando resuciten, ¿de cuál de ellos será esposa esta mujer, ya que los siete estuvieron casados con ella?
24―¿Acaso no andáis desencaminados? —les replicó Jesús—. ¡Es que desconocéis las Escrituras y el poder de Dios! 25Cuando resuciten los muertos, no se casarán ni serán dados en casamiento, sino que serán como los ángeles que están en el cielo. 26Pero, en cuanto a que los muertos resucitan, ¿no habéis leído en el libro de Moisés, en el pasaje sobre la zarza, cómo Dios le dijo: “Yo soy el Dios de Abraham, de Isaac y de Jacob”?12:26 Éx 3:6 27Él no es Dios de muertos, sino de vivos. ¡Andáis muy desencaminados!
El mandamiento más importante
12:28-34 – Mt 22:34-40
28Uno de los maestros de la ley se acercó y los oyó discutiendo. Al ver lo bien que Jesús les había contestado, le preguntó:
―De todos los mandamientos, ¿cuál es el más importante?
29―El más importante es: “Oye, Israel. El Señor nuestro Dios es el único Señor12:29 Dios es el único Señor. Alt. Dios, el Señor es uno. —contestó Jesús—. 30Ama al Señor tu Dios con todo tu corazón, con toda tu alma, con toda tu mente y con todas tus fuerzas”.12:30 Dt 6:4,5 31El segundo es: “Ama a tu prójimo como a ti mismo”.12:31 Lv 19:18 No hay otro mandamiento más importante que estos.
32―Bien dicho, Maestro —respondió el hombre—. Tienes razón al decir que Dios es uno solo y que no hay otro fuera de él. 33Amarlo con todo el corazón, con todo el entendimiento y con todas las fuerzas, y amar al prójimo como a uno mismo, es más importante que todos los holocaustos y sacrificios.
34Al ver Jesús que había respondido con inteligencia, le dijo:
―No estás lejos del reino de Dios.
Y desde entonces nadie se atrevió a hacerle más preguntas.
¿De quién es hijo el Cristo?
12:35-37 – Mt 22:41-46; Lc 20:41-44
12:38-40 – Mt 23:1-7; Lc 20:45-47
35Mientras enseñaba en el templo, Jesús les propuso:
―¿Cómo es que los maestros de la ley dicen que el Cristo es hijo de David? 36David mismo, hablando por el Espíritu Santo, declaró:
»“Dijo el Señor a mi Señor:
‘Siéntate a mi derecha,
hasta que ponga a tus enemigos
debajo de tus pies’ ”.12:36 Sal 110:1
37Si David mismo lo llama “Señor”, ¿cómo puede ser su hijo?»
La muchedumbre lo escuchaba con agrado. 38Como parte de su enseñanza, Jesús decía:
―Guardaos de los maestros de la ley. Les gusta pasearse con ropas ostentosas y que los saluden en las plazas, 39ocupar los primeros asientos en las sinagogas y los lugares de honor en los banquetes. 40Se apoderan de los bienes de las viudas y a la vez hacen largas plegarias para impresionar a los demás. Estos recibirán peor castigo.
La ofrenda de la viuda
12:41-44 – Lc 21:1-4
41Jesús se sentó frente al lugar donde se depositaban las ofrendas, y estuvo observando cómo la gente echaba sus monedas en el cepillo del templo. Muchos ricos echaban grandes cantidades. 42Pero una viuda pobre llegó y echó dos moneditas de muy poco valor.12:42 dos moneditas de muy poco valor. Lit. dos lepta, que es un cuadrante.
43Jesús llamó a sus discípulos y les dijo: «Os aseguro que esta viuda pobre ha echado en el tesoro más que todos los demás. 44Estos dieron de lo que les sobraba; pero ella, de su pobreza, echó todo lo que tenía, todo su sustento».
