1כעבור זמן מה חזר ישוע לירושלים לרגל אחד החגים. 2ליד שער הצאן בירושלים הייתה ברכה שנקראת בעברית5.2 ה 2 בארץ ישראל בתקופה הזו היהודים דיברו בעברית ובארמית. כאשר מופיע תעתיק ביוונית המקורית בברית החדשה, מלבד מקרים בודדים (התגלות ט 11, טז 16), הציטוט מובא בארמית ולא בעברית (גם כאשר כתוב שזה עברית). עובדה זו מומחשת במעשי השליחים א 19: ”הדבר הזה נודע לכל יושבי ירושלים ולפיכך נקרא אותו שדה בלשונם ’חקל דמא‘, שפירושו שדה הדם“. ”בית־חסדא“, וסביבה חמישה רציפים. 3על רציפים אלה שכבו חולים רבים, עיוורים, פיסחים, משותקים וכדומה (כשהם מחכים שהמים יסערו, 4כי מדי פעם ירד מלאך ה׳ אל הברכה והסעיר את המים, והחולה הראשון שנכנס אל המים לאחר מכן נרפא). 5בין החולים הרבים היה אדם שסבל ממחלתו במשך שלושים ושמונה שנים. 6ישוע הביט באיש ומיד ידע את משך מחלתו. ”אתה רוצה להירפא?“ שאל ישוע.
7”איני יכול!“ השיב האיש בייאוש. ”אין מי שיעזור לי להיכנס למים בעת הסערה, ובזמן שאני מנסה להיכנס לברכה בכוחות עצמי, מישהו זריז ממני מקדים אותי ונכנס למים לפני.“
8”קום, קפל את האלונקה שלך והתהלך!“ פקד ישוע. 9האיש נרפא מיד, עמד על רגליו, קיפל את האלונקה והלך לדרכו. מאחר שהמעשה התרחש בשבת, 10לא מצא הדבר חן בעיני היהודים.5.10 ה 10 בברית החדשה כאשר משתמשים במונח ”היהודים“, לעתים הכוונה לכלל העם היהודי או לתושבי ירושלים והאזור, הרשויות היהודיות בירושלים, או למתנגדיו של ישוע. כאן, כמו ברוב המקרים בספר זה, הכוונה לרשויות של היהודים בירושלים. ”אסור לך לשאת את האלונקה, כי שבת היום!“ קראו לעבר הנרפא.
11”האיש שריפא אותי פקד עלי לקפל את האלונקה וללכת“, ענה האיש.
12”מיהו האיש הזה?“ שאלו.
13אך הנרפא לא יכול היה להשיב להם, כי הוא בעצמו לא ידע מי הוא כי בינתיים נעלם ישוע בקהל הרב שהיה במקום.
14מאוחר יותר פגש ישוע את הנרפא בבית־המקדש ואמר לו: ”עתה, לאחר שהבראת, אל תמשיך לחטוא, פן יבוא עליך משהו יותר רע.“ 15האיש הלך מהר וסיפר ליהודים כי ישוע הוא זה שריפא אותו. 16ואז החלו מנהיגי היהודים לרדוף את ישוע, מפני שחילל את השבת. 17אבל ישוע אמר להם: ”אבי לא הפסיק לעבוד עד עתה, ואני נוהג כמוהו!“
18דבריו עוררו עוד יותר את חמת מנהיגי היהודים, והם רצו להרגו לא רק על שום שחילל את השבת, אלא גם על שקרא לאלוהים ”אביו“, ובכך השווה את עצמו לאלוהים.
19”הבן אינו יכול לעשות דבר בעצמו,“ אמר ישוע, ”הוא עושה רק מה שראה את אביו עושה, ובאותה דרך. 20כי האב אוהב את בנו ומלמד אותו את כל מעשיו, ואפילו מלמדו לעשות מעשים גדולים יותר מריפוי האיש הזה. אתם יודעים מדוע? כדי שתתפלאו ותשתוממו! 21הבן אף יקים מהמתים את מי שירצה, ממש כפי שעושה האב. 22האב לא ישפוט איש – הוא נתן לבנו את סמכות המשפט, כדי שכולם יכבדו את הבן כפי שהם מכבדים את האב. 23מי שאינו מכבד את הבן אינו מכבד גם את האב אשר שלח אותו.
24”אני מבטיח לכם שכל השומע את דברי ומאמין באלוהים אשר שלח אותי, יחיה חיי נצח ולא יישפט על חטאיו לעולם, משום שהוא כבר עבר מהמוות לחיים. 25אני מבטיח לכם, יגיע הזמן, ולמעשה הוא כבר הגיע, שהמתים ישמעו את קולו של בן־האלוהים – וכל השומעים יחיו. 26כשם שלאב עצמו יש כוח המעניק חיים, כך גם לבן יש אותו כוח, שהוא מתנת האב. 27כבן־האדם יש לו זכות וסמכות לשפוט את חטאיהם של כל בני־האדם. 28אל תתפלאו על כך, כי יבוא הזמן שכל המתים ישמעו בקבריהם את קולו של בן האלוהים, 29והם יקומו מקבריהם – עושי הטוב לחיי נצח, ועושי הרע למשפט.
30”איני שופט איש לפני התייעצות עם אבי; אני שופט רק לפי מה שהוא אומר לי. משפטי ישר וצודק, כי איני מבקש את טובת עצמי, אלא את רצון אבי שבשמים אשר שלחני.
31”אם אני מעיד על עצמי, תאמרו שעדותי אינה מהימנה. 32אולם מישהו אחר מעיד עלי – יוחנן המטביל, ואני יודע שאפשר לסמוך על דבריו. 33אתם שלחתם את אנשיכם אל יוחנן כדי להקשיב לדבריו, ויוחנן אמר את האמת. 34אל תחשבו שאני זקוק לעדות בני־אדם; אני מספר לכם כל זאת רק כדי שתאמינו ותיוושעו.
35”יוחנן הפיץ אור כנר דולק כדי להאיר לכם את הדרך, ולזמן קצר אף שמחתם להתענג על האור הזה. 36ברם יש לי עדות גדולה יותר מעדותו של יוחנן: המעשים שאני עושה. אלוהים אבי הטיל עלי לעשות את המעשים האלה, והם מוכיחים שהוא שלח אותי. 37האב עצמו מעיד עלי, למרות שמעולם לא שמעתם את קולו, ואת מראהו לא ראיתם. 38אולם דברו אינו שוכן בכם כלל, כי אתם מסרבים להאמין שאני שליחו.
39”אתם דורשים בכתובים מתוך תקווה למצוא בהם חיי נצח, אך הכתובים מצביעים עלי! 40למרות זאת אינכם רוצים לבוא אלי כדי שאעניק לכם חיי נצח.
41”איני לוקח כבוד ושבחים מבני־אדם ואיני דואג לדעתכם עלי, 42אבל אני רוצה לומר לכם שאינכם אוהבים את אלוהים. 43אני באתי בשם אבי ולא קיבלתם אותי; אך אם יבוא מישהו אחר בשם עצמו, כן תקבלו אותו. 44אין פלא שאינכם מאמינים, שכן אתם מבקשים כבוד איש מרעהו, וכלל אינכם דואגים לכבוד שחולק אלוהים.
45”אל תחשבו שאטען עליכם לפני אבי. משה רבנו – שבו אתם מאמינים – הוא הטוען עליכם! 46אילו האמנתם למשה הייתם מאמינים גם לי, שהרי הוא כתב עלי. 47ואם אינכם מאמינים למה שכתב משה, איני מתפלא שאינכם מאמינים לדברי.“
Flere mirakler i Jerusalem
1Senere tog Jesus igen til Jerusalem for at deltage i en af jødernes højtider. 2Inde i byen, i nærheden af Fåreporten, var der en dam, som var omgivet af fem søjlegange. Den hed Betesda på hebraisk. 3Dér lå der en mængde syge, blinde, lamme og forkrøblede mennesker. De lå og ventede på, at vandet skulle komme i bevægelse.5,3 En del håndskrifter mangler den sidste sætning i vers 3, mens andre mangler hele vers 4. 4En Herrens engel kom nemlig nu og da ned og satte vandet i bevægelse, og den, som derefter først steg ned i det, blev helbredt, lige meget hvad han fejlede. 5En af dem, der lå ved dammen, havde været lam i 38 år. 6Da Jesus så ham og var klar over, at han havde været syg længe, spurgte han: „Vil du være rask?” 7Den syge mand svarede: „Mester, jeg har ingen til at hjælpe mig ned i dammen, når vandet kommer i bevægelse. Når jeg prøver at slæbe mig derhen, er der altid en anden, der kommer først.” 8Jesus sagde til ham: „Rejs dig op, rul din sovemåtte sammen og gå på dine ben!” 9Straks blev manden helbredt. Han rullede måtten sammen og begyndte at gå omkring.
Den første konfrontation med de jødiske ledere
Men da det var sabbat den dag, 10irettesatte de jødiske ledere manden, der var blevet rask. „Du må ikke bære din sovemåtte! Det er jo sabbat.” 11„Jamen, den mand, der helbredte mig, sagde, at jeg skulle tage min måtte og gå!”
12„Hvem var det, der sagde det?” spurgte de.
13Det vidste manden ikke, og Jesus var forsvundet i folkemængden.
14Senere fandt Jesus ham på tempelpladsen. „Nu er du rask,” sagde han, „lev ikke mere i synd, så du ikke bliver ramt af noget endnu værre.”
15Så gik manden hen til de jødiske ledere og fortalte dem, at det var Jesus, der havde helbredt ham. 16Derfor anklagede de Jesus for at overtræde loven ved at arbejde på hviledagen. 17Men Jesus svarede: „Min Far arbejder i dag, så det gør jeg også.”
18Den udtalelse gjorde de jødiske ledere endnu mere opsatte på at slå ham ihjel, fordi han ikke blot overtrådte sabbatslovene, men også kaldte Gud for sin Far og dermed gjorde sig til ét med Gud.
Sønnens fuldmagt til at give evigt liv eller dømme de onde
19Jesus fortsatte: „Det siger jeg jer: Sønnen kan intet gøre af sig selv. Han gør kun det, han ser sin Far gøre. Hvad Faderen gør, det gør Sønnen også. 20For Faderen elsker Sønnen og viser ham alt, hvad han selv gør. Og han vil vise ham endnu større undere end den mands helbredelse, og I vil komme til at undre jer. 21Ligesom Faderen opvækker mennesker fra de døde og giver dem nyt liv, sådan giver også Sønnen nyt liv til hvem, han vil. 22Faderen vil ikke selv dømme nogen, men han har overgivet al domsafsigelse til Sønnen, 23for at alle skal ære Sønnen, ligesom de ærer Faderen. Hvis de ikke ærer Sønnen, som Faderen har sendt, ærer de heller ikke Faderen.
24Det siger jeg jer: De, der tager imod mit budskab og tror på Gud, som sendte mig, de har det evige liv og bliver ikke stillet for domstolen. De er allerede blevet overflyttet fra døden til livet.
25Det siger jeg jer: Den tid kommer—ja, den er her allerede—da de døde skal høre Guds Søns røst og leve. 26Faderen bærer kilden til livet i sig, og han har givet mig den samme magt til at give liv. 27Faderen har også givet mig magt til at dømme, fordi jeg er Menneskesønnen.5,27 Jesus brugte sjældent titlen Messias. I stedet omtalte han sig selv som „Menneskesønnen”.
28-29I skal ikke undre jer over, at de døde engang skal høre Guds Søns røst og stå op fra deres grave. De, der har gjort det gode, vil få det evige liv, mens de, der har gjort det onde, vil få deres dom.
30Jeg kan ikke gøre noget af mig selv, men jeg lytter til min Far, og på det grundlag dømmer jeg. Derfor er min dom retfærdig. Det er jo ikke min egen vilje, jeg vil fremme, men hans vilje, som sendte mig.
Forskellige vidneudsagn om Jesus som Guds Søn
31Hvis jeg anbefaler mig selv, er min anbefaling ikke gyldig. 32-33Men nu er der en anden, som har fortalt jer om mig, og det er Johannes. I har selv forhørt jer hos ham, og jeg kan forsikre jer for, at det, han har sagt om mig, er sandt. 34Jeg er ikke afhængig af menneskers vidneudsagn, men jeg har sagt det her i håb om, at I vil tro på, hvad jeg siger, og få del i det evige liv. 35Johannes var for en tid som lyset fra en lampe, og I var glade for at høre, hvad han havde at sige, 36men jeg henviser til et vidnesbyrd, der er større end hans, nemlig de undere, jeg har gjort. Det er min Far, der giver mig magt til at udføre dem, og de viser, at Faderen har sendt mig.
37Også Faderen selv har vidnet om mig, men I har aldrig set eller hørt ham. 38Og fordi I nægter at tro på den, han har sendt, har hans ord ikke slået rod i jer.
39Skriften fortæller også om mig. I studerer Skriften, fordi I tror, at I finder det evige liv dér. Og selv om Skriften fortæller om mig, 40er I alligevel ikke villige til at komme til mig for at få livet.
41Jeg er ikke ude efter menneskers anerkendelse. 42Jeg ved, hvordan I er, og at I ikke har kærligheden til Gud i jer. 43Jeg er kommet, fordi min Far har sendt mig, men I vil ikke høre efter, hvad jeg siger. Men folk, der ikke er sendt af ham, og som kun anbefaler sig selv, dem lytter I gerne til. 44I søger efter anerkendelse fra hinanden, men den anerkendelse, som kommer fra den eneste sande Gud, den er I ikke interesseret i. Hvordan skulle I da kunne tro på mig?
45I skal ikke tro, det er mig, der vil anklage jer over for Faderen. Nej, det bliver Moses, ham som I har sat jeres lid til. 46Hvis I virkelig troede Moses, ville I også tro på mig, for det er om mig, han har skrevet. 47Men hvis I ikke tror på hans skrifter, hvordan skulle I så kunne tro på mig?”
