הבשורה על-פי יוחנן 11 – Habrit Hakhadasha/Haderekh HHH

Habrit Hakhadasha/Haderekh

הבשורה על-פי יוחנן 11:1‏-57

1‏-2איש בשם אלעזר, שגר בבית־עניה עם מרים ואחותה מרתא, חלה. אחותו מרים היא זו שמשחה את ישוע במרקחת יקרה וניגבה את רגליו בשערותיה. 3מרתא ומרים שלחו הודעה לישוע: ”אדוני, ידידך הטוב חולה מאוד.“

4כששמע ישוע את הדבר אמר: ”מחלה זאת לא תיגמר במוות, כי אם להביא כבוד לאלוהים. כי בן האלוהים יפואר באמצעות המחלה הזאת.“ 5ישוע אהב מאוד את מרתא, מרים ואלעזר. 6כאשר ישוע שמע שאלעזר חלה, התעכב יומיים 7ורק לאחר מכן אמר לתלמידיו: ”הבה נחזור ליהודה.“

8”אולם, רבי,“ קראו התלמידים במחאה, ”לפני ימים ספורים בלבד ניסו מנהיגי היהודים להרוג אותך, ועכשיו אתה חוזר לאותו מקום?“

9”בכל יום יש שתים־עשרה שעות אור, ובמשך השעות האלה יכול כל אחד ללכת בלי ליפול או להיכשל. 10מי שהולך בלילה ייכשל וימעד בגלל החשכה.“ 11ישוע המשיך: ”חברנו אלעזר ישן, אך אני הולך להעיר אותו.“

12‏-13ישוע התכוון לכך שאלעזר מת, אולם תלמידיו חשבו שאמר כי אלעזר ישן במנוחה, ולכן אמרו: ”אם אלעזר ישן שינה טובה הוא ודאי יבריא!“ 14”אלעזר מת“, אמר להם ישוע בפירוש. 15”אני שמח למענכם שלא הייתי שם, כדי שתלמדו להאמין. הבה נלך אליו.“

16תומא (הנקרא בשם חיבה ”התאום“) אמר לחבריו התלמידים: ”בואו נלך גם אנחנו כדי שנמות איתו.“

17בהגיעם לבית־עניה נאמר להם שאלעזר מת ושהוא קבור כבר ארבעה ימים. 18בית־עניה מרוחקת מירושלים רק כשלושה קילומטר, 19ויהודים רבים באו מירושלים לנחם את מרתא ומרים באבלן. 20כאשר שמעה מרתא שישוע היה בדרכו אליהן, הלכה לפגוש אותו, ואילו מרים נשארה בבית.

21”אדוני,“ אמרה מרתא לישוע, ”אילו היית כאן, אחי לא היה מת. 22אך עדיין לא מאוחר מדי, כי אני יודעת שכל מה שתבקש מאלוהים הוא ייתן לך.“

23”אחיך יקום לחיים“, הבטיח ישוע.

24”כן,“ אמרה מרתא, ”עם כל האחרים בתחיית המתים ביום האחרון.“

25אולם ישוע אמר לה: ”אני הוא התחייה והחיים. כל המאמין בי יחיה אפילו אם ימות. 26כל המאמין בי יחיה לנצח ולא ימות לעולם! האם את מאמינה לי?“

27”כן, אדוני,“ השיבה, ”אני מאמינה שאתה המשיח בן־האלוהים אשר לו חיכינו זמן רב.“

28כשסיימה מרתא לדבר עזבה את ישוע וחזרה למרים. מרתא קראה למרים בסתר ואמרה: ”המורה נמצא כאן; הוא רוצה לדבר איתך.“ 29מרים יצאה אליו מיד.

30ישוע נשאר עדיין מחוץ לכפר, במקום שבו פגשה אותו מרתא. 31היהודים שבאו לנחם את האבלות ראו את מרים עוזבת את הבית בחיפזון. הם חשבו שהיא הולכת לבכות על קבר אחיה, ולכן הלכו בעקבותיה.

32כאשר הגיעה מרים למקום הימצאו של ישוע, נפלה לרגליו וקראה בבכי: ”אדוני, אילו היית כאן, אחי לא היה מת.“ 33בכייה ובכי האבלים נגע ללבו של ישוע, וגם הוא התרגש ונאנח. 34”היכן קברתם אותו?“ שאל.

”בוא וראה“, ענו האנשים. 35ישוע בכה.

36”הם היו חברים טובים מאוד“, אמרו היהודים זה לזה. ”ראו עד כמה אהב אותו!“

37היו שאמרו: ”אם הוא ריפא את העיוור, האם לא היה יכול גם למנוע את מותו של אלעזר?“ 38ישוע שוב התרגש והלך אל קברו של אלעזר. הוא נקבר במערה שאבן גדולה חסמה את פיתחה.

39”הזיזו את האבן“, ביקש ישוע.

אולם מרתא, אחות המת, אמרה: ”אבל אדוני, הגופה ודאי מצחינה; הרי הוא קבור כבר ארבעה ימים!“

40”האם לא אמרתי לך שאם תאמיני תראי את גבורת האלוהים?“ שאל ישוע.

41האנשים הזיזו את האבן, וישוע נשא עיניו אל השמים וקרא: ”אבי, תודה לך על שאתה שומע אותי. 42אני יודע שאתה שומע אותי תמיד, אולם אמרתי זאת כדי שכל הנוכחים כאן יאמינו שאתה שלחת אותי.“ 43לאחר מכן הוא קרא בקול רם מאוד: ”אלעזר, צא החוצה!“ 44ואלעזר יצא החוצה עטוף עדיין בתכריכים. ”הסירו מעליו את התכריכים ותנו לו ללכת“, אמר ישוע.

45יהודים רבים מבין מנחמי מרים אשר חזו בנס האמינו בישוע. 46אולם היו שהלכו לפרושים וסיפרו להם את הדבר.

47הפרושים וראשי הכוהנים כינסו אסיפה כדי לדון במצב. ”איפה הוא ואיפה אנחנו?“ שאלו זה את זה במבוכה. ”האיש הזה באמת מחולל ניסים! 48אם לא נאסור אותו יאמין בו כל העם וילך אחריו, וזה יהיה סופנו, כי אז יבואו הרומאים ויסירו את בית המקדש ואת עמנו!“

49קייפא, הכהן הגדול באותה שנה, אמר להם: ”אינכם מבינים דבר! 50האינכם מבינים כי מוטב שאדם אחד ימות בעד כל העם, מאשר שכל העם ימות בעד אדם אחד? למה לסכן את העם?“

51קייפא לא אמר דברים אלה ביוזמתו, אלא בהשראת אלוהים, כי בהיותו הכהן הגדול של אותה שנה ניבא שישוע ימות בעד העם. 52ולא רק בעד העם, אלא גם כדי לקבץ ולאחד את כל בני־האלוהים באשר הם.

53מאותו יום ואילך תכננו מנהיגי היהודים להרוג את ישוע, 54ולכן הוא הפסיק להתהלך בגלוי באזור יהודה. הוא עזב את ירושלים והחליט ללכת לעיר אפרים שבגבול המדבר, שם נשאר עם תלמידיו.

55בהתקרב חג הפסח עלו לירושלים יהודים רבים מכל קצות הארץ, כדי להשתתף בטקס הטהרה שקדם לחג. 56הם רצו לראות את ישוע, ובעמדם בבית־המקדש שאלו איש את רעהו: ”מה דעתכם, האם יבוא לחג הפסח או לא?“ 57בינתיים הודיעו ראשי הכוהנים והפרושים בציבור, שכל הרואה את ישוע חייב לדווח להם על כך מיד, כדי שיוכלו לאסרו.