Habrit Hakhadasha/Haderekh

הבשורה על-פי מרקוס 12:1-44

1ישוע סיפר לעם את המשל הבא: ”איש אחד נטע כרם ענבים ובנה גדר, יקב ומגדל שמירה. הוא השכיר את הכרם לכורמים ונסע לחוץ לארץ. 2בזמן הבציר שלח בעל־הכרם את אחד מאנשיו לאסוף את הרווח מיבול הענבים, 3אולם הכורמים התנפלו על השליח, הכו אותו ושלחו אותו חזרה אל בעל־הכרם בידיים ריקות.

4”בעל־הכרם שלח מישהו אחר אל הכורמים, אך גם אותו הכו ואף פצעו את ראשו. 5‏-6השליח הבא נרצח וכל השליחים שבאו לאחר מכן לכרם הוכו או נרצחו. לבסוף נשאר לבעל־הכרם עוד שליח אחד – בנו היחיד. בלית ברירה הוא שלח את בנו, בתקווה שלפחות אליו יתייחסו הכורמים בכבוד. 7אבל כשראו הכורמים את הבן מרחוק, אמרו: ’הנה בא יורש הכרם; הבה נהרוג אותו, ואז יהיה הכרם שלנו!‘ 8הם תפסו את הבן, רצחו אותו והשליכו את גופתו מעבר לגדר.

9”מה לדעתכם יעשה בעל־הכרם כאשר ישמע מה שקרה? מובן שיבוא בעצמו, יהרוג את כל הכורמים וישכיר את הכרם לאחרים. 10האם אינכם זוכרים שככה כתוב בתהלים? ’אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה, 11מאת ה׳ היתה זאת; היא נפלאת בעינינו‘.“12‏.11 יב 11 כלשונו: ”אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה; מאת ה׳ הייתה זאת, היא נפלאת בעינינו.“ (תהלים קיח 22)

12ראשי הכוהנים, הזקנים והסופרים רצו לאסור אותו בו במקום, כי הבינו שבמשל זה הוא מתכוון אליהם – שהם הכורמים הרשעים. אולם הם פחדו לגעת בו בגלל ההמון הרב שהיה שם. על כן ויתרו לו והלכו לדרכם. 13אולם הם שלחו אליו כמה מאנשי הורדוס ופרושים, כדי שייכנסו איתו לשיחה וינסו לגרום לכך שיאמר משהו נגד החוק, על־מנת שתהיה להם עילה לאסור אותו.

14”רבי,“ פתחו המסתננים, ”אנחנו יודעים שאתה איש ישר ושאיש אינו יכול להשפיע עליך לשקר. אנחנו גם יודעים שאתה באמת מלמד את דבר אלוהים. אמור לנו, רבי, האם עלינו לשלם מס לקיסר הרומאי או לא?“

15ישוע הבין את מזימתם ולכן ענה: ”תנו לי מטבע ואומר לכם.“ 16הם נתנו לו מטבע, והוא שאל: ”של מי הדמות החקוקה על המטבע? של מי השם החקוק כאן?“

”של הקיסר!“ ענו כולם.

17”של הקיסר? אם כן תנו לו את מה ששייך לו, אך תנו לאלוהים את מה ששייך לאלוהים.“ הם נותרו פעורי פה וללא מילים.

18אחר כך באו צדוקים (שאינם מאמינים בתחיית המתים) ושאלו אותו:

19”רבי, משה רבנו לימד אותנו שאם אדם נשוי מת ואינו משאיר אחריו בן, חייב אחיו להתחתן עם האלמנה, כדי שתוכל ללדת בן שישא את שם המת. 20במשפחה אחת היו שבעה אחים; האח הבכור התחתן, וכעבור זמן קצר מת ולא השאיר אחריו בן. 21האח השני התחתן עם האלמנה, וגם הוא מת ולא השאיר בן. כך קרה גם עם האח השלישי. 22בקיצור, כל שבעת האחים התחתנו עם האישה האחת, כולם מתו ולא השאירו אחריהם בן. לבסוף מתה גם האישה.“

23”רבי, למי תהיה שייכת האישה בתחיית המתים? הלא כל השבעה התחתנו אתה!“ 24השיב להם ישוע: ”טעותכם נובעת מבורותכם בכל הנוגע לכתבי־הקודש ולגבורתו של אלוהים. 25כי בתחיית המתים לא יהיו עוד נשואים; כולם יהיו כמלאכים בשמים.

26”ובנוגע לתחיית המתים – טועים אתם מאוד. האם מעולם לא קראתם בספר שמות על משה והסנה הבוער? אלוהים אמר למשה:12‏.26 יב 26 שמות ג 6 ’אנוכי אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב‘.

27”אלוהים אמר למשה כי למרות שאנשים אלה מתו לפני מאות שנים, הם עדיין חיים. הרי אלוהים לא היה אומר: ’אנוכי האלוהים‘ של אנשים מתים!“

28אחד המנהיגים היהודיים שעמד שם נוכח כי ישוע השיב כהלכה, ולכן שאל אותו: ”מהי המצווה החשובה ביותר?“

29ישוע השיב: ” ’שמע ישראל, ה׳ אלוהינו, ה׳ אחד! 30ואהבת את ה׳ אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך‘. 31המצווה השנייה היא: ’ואהבת לרעך כמוך!‘ מצוות אלה הן החשובות ביותר!“

32השואל המשיך: ”רבי, אתה צודק. באמת יש רק אלוהים אחד ואין אחר מלבדו. 33אני יודע שחשוב יותר לאהוב את אלוהים בכל לבי, הבנתי וכוחי, ולאהוב אנשים אחרים כמו את עצמי, מאשר להקריב כל מיני קרבנות בבית־המקדש.“

34ישוע ראה שהאיש דיבר בחוכמה, ולכן אמר לו: ”אתה קרוב מאוד למלכות אלוהים!“ לאחר מכן לא העז איש לשאול אותו יותר שאלות.

35מאוחר יותר, כשלימד ישוע את האנשים בבית־המקדש, שאל אותם: ”מדוע טוענים הסופרים כי המשיח הוא בן־דוד? 36הרי דוד אמר בעצמו בהשראת רוח הקודש:12‏.36 יב 36 תהלים קי 1 ’נאום ה׳ לאדני, שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך‘. 37הלא דוד עצמו קרא לו ’אדון‘, אם כן כיצד הוא יכול להיות בנו?“ הקהל נהנה מאוד להקשיב לנימוקיו של ישוע ולמסקנותיו.

38ישוע המשיך ללמד את העם: ”היזהרו מהסופרים שאוהבים ללבוש גלימות ולהיראות לפני האנשים בשווקים, כדי שכולם ייתנו להם כבוד. 39הם אוהבים לשבת במושבות הנכבדים בבית־הכנסת ובסעודות וחגיגות. 40ללא בושה הם מגרשים אלמנות מבתיהן, וכדי לכסות על מעשיהם מעמידים פני קדושים תמימים ומתפללים בציבור תפילות ארוכות. משום כך יהיה עונשם חמור יותר.“

41ישוע התיישב מול תיבת האוצר והתבונן באנשים שהביאו תרומות. עשירים רבים תרמו סכומי כסף גדולים. 42אחריהם הופיעה אלמנה ענייה שתרמה שתי פרוטות בשווי של שתי אגורות.

43ישוע קרא לתלמידיו ואמר: ”אתם רואים את האלמנה הזאת? היא תרמה יותר מכל העשירים האלה גם יחד! 44כי העשירים תרמו סכומים קטנים ביחס לרכוש הרב שיש להם, ואילו האלמנה הזאת נתנה את כל מה שהיה לה.“

O Livro

Marcos 12:1-44

A vinha arrendada

(Mt 21.33-46; Lc 20.9-19)

1E começou a falar-lhes por meio de parábolas: “Um homem plantou uma vinha, erigiu um muro em volta e construiu um lagar. Construiu também uma torre, arrendou a vinha a uns lavradores e foi de viagem para uma terra distante. 2Na época devida, enviou um dos servos para receber a sua parte da colheita da vinha. 3Mas os lavradores espancaram o homem e mandaram-no embora de mãos vazias.

4Então o dono enviou outro dos seus servos, mas feriram-no na cabeça e trataram-no mal. 5Outro homem, que mandou depois, foi assassinado; outros ainda foram espancados ou mortos. 6Até que só restava um, o seu filho querido.

Finalmente enviou-o. Dizia ele: ‘Hão de respeitar o meu filho.’ 7Contudo, quando os lavradores o viram chegar, disseram: ‘Este é o herdeiro. Vamos matá-lo e a herança será nossa!’ 8Agarraram-no, mataram-no e arrastaram-no para fora da vinha.

9Que fará o dono da vinha? Digo-vos que virá e matará os lavradores e arrendará a vinha a outros. 10Não se lembram de ler esta frase nas Escrituras?

‘A pedra que os construtores rejeitaram

veio a tornar-se a pedra fundamental do edifício!

11Isto foi outra obra que o Senhor fez,

e é espantosa aos nossos olhos!’ ”12.11 Sl 118.22-23.

12Os líderes procuraram prender Jesus, pois perceberam que a parábola que contara se referia a eles, mas tinham medo da multidão. E deixaram-no e foram embora.

O pagamento de impostos

(Mt 22.15-22; Lc 20.20-26)

13Todavia, enviaram fariseus e herodianos para tentar apanhá-lo em alguma coisa que dissesse e pela qual pudesse ser preso. 14“Mestre”, disseram, “sabemos que dizes a verdade sem hesitações e que não te deixas arrastar pelas opiniões dos homens; antes ensinas com fidelidade os caminhos de Deus. Então diz-nos: estará certo ou não pagarmos impostos a César?”

15Percebendo a sua hipocrisia, Jesus disse: “Porque estão a tentar apanhar-me numa armadilha? Mostrem-me uma moeda e vos direi.” 16Quando lhe puseram a moeda na mão, perguntou: “De quem é esta figura e esta inscrição na moeda?” Responderam: “De César.”

17“Muito bem, deem a César o que é de César e a Deus o que é de Deus!” E ficaram muito admirados com semelhante resposta.

O casamento e a ressurreição

(Mt 22.23-33; Lc 20.27-40)

18Aproximaram-se então os saduceus, que dizem não haver ressurreição, e perguntaram: 19“Mestre, Moisés deixou-nos uma Lei segundo a qual, quando um homem morre sem deixar filhos, o seu irmão deve casar com a viúva e gerar um filho, de modo a garantir descendência ao irmão defunto. 20Ora, havia sete irmãos. O mais velho casou-se, morrendo sem descendência. 21O segundo irmão casou com a viúva, mas também morreu sem deixar filhos. Então o irmão seguinte casou-se com ela e morreu igualmente sem descendência. 22E assim por diante até que todos morreram sem que houvesse filhos; por fim, a mulher morreu também. 23Agora queríamos saber: na ressurreição, quando se levantarem dos mortos, de quem será ela esposa, uma vez que foi casada com todos os sete?”

24Jesus disse: “Não se deverá o vosso erro à vossa ignorância das Escrituras e do poder de Deus? 25Porque quando os mortos ressuscitarem não se casarão, antes serão como os anjos do céu. 26E quanto a haver ou não ressurreição dos mortos, nunca leram o que Deus vos diz nas Escrituras? Até os escritos do próprio Moisés provam que sim, porque quando Deus apareceu na sarça ardente, disse a Moisés: ‘Eu sou o Deus de Abraão, o Deus de Isaque e o Deus de Jacob.’12.26 Êx 3.6. 27Portanto, Deus não é Deus dos mortos, mas dos vivos. Vocês cometeram um erro grave.”

O maior mandamento

(Mt 22.34-40; Lc 10.25-28)

28Um dos especialistas na Lei que ouviam a discussão compreendeu que Jesus tinha respondido bem e perguntou-lhe: “Qual é o mandamento mais importante na Lei de Moisés?”

29Jesus respondeu: “O primeiro mandamento é: ‘Ouve, Israel: Só o Senhor e apenas ele é o nosso Deus. 30Ama o Senhor, teu Deus, com todo o teu coração, com toda a tua alma, com todo o teu entendimento e com toda a tua força!’12.30 Dt 6.4-5. 31O segundo é: ‘Ama o teu próximo como a ti mesmo.’12.31 Lv 19.18. Não há mandamentos maiores do que estes.”

32O especialista na Lei respondeu-lhe: “Falaste com verdade, Senhor, ao dizeres que só há um Deus e não existe outro. 33E sei que amá-lo com todo o meu coração, com todo o meu entendimento e com toda a minha força, e amar o próximo como a mim mesmo, é muito mais importante do que oferecer sacrifícios no altar do templo.”

34Apercebendo-se da compreensão daquele homem, Jesus disse-lhe: “Não andas longe do reino de Deus.” Depois disso, ninguém se atrevia a fazer-lhe qualquer outra pergunta.

O Cristo é filho de quem?

(Mt 22.41-46; Lc 20.41-44)

35Mais tarde, quando ensinava ao povo no recinto do templo, fez-lhes esta pergunta: “Porque afirmam os especialistas na Lei que o Cristo é descendente de David? 36Pois o próprio David, inspirado pelo Espírito Santo que falava através dele, disse:

‘Disse o Senhor ao meu Senhor:

“Senta-te à minha direita,

até que ponha os teus inimigos debaixo dos teus pés.” ’12.36 Sl 110.1.

37Se David lhe chamou Senhor, como pode ser seu filho?” Este género de raciocínio agradou à multidão que o ouvia com grande interesse.

Jesus denuncia os especialistas na Lei

(Mt 23.1-7; Lc 11.43-46; 20.45-47)

38E outras coisas lhes ensinou nessa ocasião: “Cuidado com os especialistas na Lei, desejosos de pavonear-se em trajes dignos e de receber saudações nas praças, 39e de ter os assentos presidenciais nas sinagogas e os lugares de honra nos banquetes; 40que roubam as casas das viúvas e se cobrem para fazer longas orações. Estes receberão um castigo ainda maior.”

A oferta da viúva

(Lc 21.1-4)

41Depois passou para o lugar onde estavam a caixa das ofertas para o templo e sentou-se ali, observando como o povo dava o dinheiro. Alguns, que eram ricos, punham grandes quantias. 42Mas veio uma viúva pobre e deixou ficar duas pequenas moedas. 43Chamando os discípulos, disse: “É realmente como vos digo: aquela pobre viúva foi quem deitou mais no recipiente das ofertas do que todos os outros! 44De facto, todos eles ofereceram um pouco da sua abundância, mas ela deu todo o dinheiro que lhe restava.”