Habrit Hakhadasha/Haderekh

הבשורה על-פי יוחנן 11:1‏-57

1‏-2איש בשם אלעזר, שגר בבית־עניה עם מרים ואחותה מרתא, חלה. אחותו מרים היא זו שמשחה את ישוע במרקחת יקרה וניגבה את רגליו בשערותיה. 3מרתא ומרים שלחו הודעה לישוע: ”אדוני, ידידך הטוב חולה מאוד.“

4כששמע ישוע את הדבר אמר: ”מחלה זאת לא תיגמר במוות, כי אם להביא כבוד לאלוהים. כי בן האלוהים יפואר באמצעות המחלה הזאת.“ 5ישוע אהב מאוד את מרתא, מרים ואלעזר. 6כאשר ישוע שמע שאלעזר חלה, התעכב יומיים 7ורק לאחר מכן אמר לתלמידיו: ”הבה נחזור ליהודה.“

8”אולם, רבי,“ קראו התלמידים במחאה, ”לפני ימים ספורים בלבד ניסו מנהיגי היהודים להרוג אותך, ועכשיו אתה חוזר לאותו מקום?“

9”בכל יום יש שתים־עשרה שעות אור, ובמשך השעות האלה יכול כל אחד ללכת בלי ליפול או להיכשל. 10מי שהולך בלילה ייכשל וימעד בגלל החשכה.“ 11ישוע המשיך: ”חברנו אלעזר ישן, אך אני הולך להעיר אותו.“

12‏-13ישוע התכוון לכך שאלעזר מת, אולם תלמידיו חשבו שאמר כי אלעזר ישן במנוחה, ולכן אמרו: ”אם אלעזר ישן שינה טובה הוא ודאי יבריא!“ 14”אלעזר מת“, אמר להם ישוע בפירוש. 15”אני שמח למענכם שלא הייתי שם, כדי שתלמדו להאמין. הבה נלך אליו.“

16תומא (הנקרא בשם חיבה ”התאום“) אמר לחבריו התלמידים: ”בואו נלך גם אנחנו כדי שנמות איתו.“

17בהגיעם לבית־עניה נאמר להם שאלעזר מת ושהוא קבור כבר ארבעה ימים. 18בית־עניה מרוחקת מירושלים רק כשלושה קילומטר, 19ויהודים רבים באו מירושלים לנחם את מרתא ומרים באבלן. 20כאשר שמעה מרתא שישוע היה בדרכו אליהן, הלכה לפגוש אותו, ואילו מרים נשארה בבית.

21”אדוני,“ אמרה מרתא לישוע, ”אילו היית כאן, אחי לא היה מת. 22אך עדיין לא מאוחר מדי, כי אני יודעת שכל מה שתבקש מאלוהים הוא ייתן לך.“

23”אחיך יקום לחיים“, הבטיח ישוע.

24”כן,“ אמרה מרתא, ”עם כל האחרים בתחיית המתים ביום האחרון.“

25אולם ישוע אמר לה: ”אני הוא התחייה והחיים. כל המאמין בי יחיה אפילו אם ימות. 26כל המאמין בי יחיה לנצח ולא ימות לעולם! האם את מאמינה לי?“

27”כן, אדוני,“ השיבה, ”אני מאמינה שאתה המשיח בן־האלוהים אשר לו חיכינו זמן רב.“

28כשסיימה מרתא לדבר עזבה את ישוע וחזרה למרים. מרתא קראה למרים בסתר ואמרה: ”המורה נמצא כאן; הוא רוצה לדבר איתך.“ 29מרים יצאה אליו מיד.

30ישוע נשאר עדיין מחוץ לכפר, במקום שבו פגשה אותו מרתא. 31היהודים שבאו לנחם את האבלות ראו את מרים עוזבת את הבית בחיפזון. הם חשבו שהיא הולכת לבכות על קבר אחיה, ולכן הלכו בעקבותיה.

32כאשר הגיעה מרים למקום הימצאו של ישוע, נפלה לרגליו וקראה בבכי: ”אדוני, אילו היית כאן, אחי לא היה מת.“ 33בכייה ובכי האבלים נגע ללבו של ישוע, וגם הוא התרגש ונאנח. 34”היכן קברתם אותו?“ שאל.

”בוא וראה“, ענו האנשים. 35ישוע בכה.

36”הם היו חברים טובים מאוד“, אמרו היהודים זה לזה. ”ראו עד כמה אהב אותו!“

37היו שאמרו: ”אם הוא ריפא את העיוור, האם לא היה יכול גם למנוע את מותו של אלעזר?“ 38ישוע שוב התרגש והלך אל קברו של אלעזר. הוא נקבר במערה שאבן גדולה חסמה את פיתחה.

39”הזיזו את האבן“, ביקש ישוע.

אולם מרתא, אחות המת, אמרה: ”אבל אדוני, הגופה ודאי מצחינה; הרי הוא קבור כבר ארבעה ימים!“

40”האם לא אמרתי לך שאם תאמיני תראי את גבורת האלוהים?“ שאל ישוע.

41האנשים הזיזו את האבן, וישוע נשא עיניו אל השמים וקרא: ”אבי, תודה לך על שאתה שומע אותי. 42אני יודע שאתה שומע אותי תמיד, אולם אמרתי זאת כדי שכל הנוכחים כאן יאמינו שאתה שלחת אותי.“ 43לאחר מכן הוא קרא בקול רם מאוד: ”אלעזר, צא החוצה!“ 44ואלעזר יצא החוצה עטוף עדיין בתכריכים. ”הסירו מעליו את התכריכים ותנו לו ללכת“, אמר ישוע.

45יהודים רבים מבין מנחמי מרים אשר חזו בנס האמינו בישוע. 46אולם היו שהלכו לפרושים וסיפרו להם את הדבר.

47הפרושים וראשי הכוהנים כינסו אסיפה כדי לדון במצב. ”איפה הוא ואיפה אנחנו?“ שאלו זה את זה במבוכה. ”האיש הזה באמת מחולל ניסים! 48אם לא נאסור אותו יאמין בו כל העם וילך אחריו, וזה יהיה סופנו, כי אז יבואו הרומאים ויסירו את בית המקדש ואת עמנו!“

49קייפא, הכהן הגדול באותה שנה, אמר להם: ”אינכם מבינים דבר! 50האינכם מבינים כי מוטב שאדם אחד ימות בעד כל העם, מאשר שכל העם ימות בעד אדם אחד? למה לסכן את העם?“

51קייפא לא אמר דברים אלה ביוזמתו, אלא בהשראת אלוהים, כי בהיותו הכהן הגדול של אותה שנה ניבא שישוע ימות בעד העם. 52ולא רק בעד העם, אלא גם כדי לקבץ ולאחד את כל בני־האלוהים באשר הם.

53מאותו יום ואילך תכננו מנהיגי היהודים להרוג את ישוע, 54ולכן הוא הפסיק להתהלך בגלוי באזור יהודה. הוא עזב את ירושלים והחליט ללכת לעיר אפרים שבגבול המדבר, שם נשאר עם תלמידיו.

55בהתקרב חג הפסח עלו לירושלים יהודים רבים מכל קצות הארץ, כדי להשתתף בטקס הטהרה שקדם לחג. 56הם רצו לראות את ישוע, ובעמדם בבית־המקדש שאלו איש את רעהו: ”מה דעתכם, האם יבוא לחג הפסח או לא?“ 57בינתיים הודיעו ראשי הכוהנים והפרושים בציבור, שכל הרואה את ישוע חייב לדווח להם על כך מיד, כדי שיוכלו לאסרו.

La Parola è Vita

Giovanni 11:1-57

1Un uomo di nome Lazzaro era ammalato. Viveva a Betania con le sue sorelle Marta e Maria. 2Maria era la donna che poi cosparse di profumo i piedi del Signore e li asciugò con i suoi capelli. 3Le due sorelle, mandarono a chiamare Gesù con questo messaggio: «Signore, il tuo caro amico è grave!»

4Quando Gesù seppe della cosa, rispose: «Lazzaro non morirà di questa malattia, che servirà, invece, a dare gloria a Dio, perché sia lodato suo Figlio!»

5-6Nonostante volesse molto bene a Marta, Maria e Lazzaro, Gesù si trattenne dovʼera per altri due giorni, anziché andare subito da loro. 7Finalmente disse ai discepoli: «Torniamo in Giudea».

8«Maestro», osservarono i discepoli, «soltanto pochi giorni fa i capi religiosi giudei volevano ucciderti. E tu ci vuoi tornare?»

9Gesù rispose: «Ci sono dodici ore di luce al giorno, durante le quali si può camminare con sicurezza, senza inciampare. 10Di notte, invece, cʼè pericolo di fare un passo falso, perché è buio». 11Poi aggiunse: «Il nostro amico Lazzaro dorme, ma ora vado a svegliarlo!»

12-13Allora i discepoli, pensando che Gesù dicesse che Lazzaro stava riposando, commentarono: «Meglio così, vuol dire che sta migliorando!» Il Signore, invece, intendeva dire che Lazzaro era morto.

14Allora disse chiaramente: «Lazzaro è morto! 15Ma sono contento per voi che non ero là, perché ora avrete unʼaltra occasione per credere in me. Venite, andiamo da lui!»

16Tommaso, detto «il gemello», disse ai compagni: «Andiamo anche noi a morire con lui!»

17Quando arrivarono a Betania, seppero che Lazzaro era già stato sepolto da quattro giorni. 18Betania dista circa tre chilometri da Gerusalemme e 19molti Giudei erano venuti a fare le condoglianze e a consolare Marta e Maria. 20Quando Marta sentì che stava arrivando Gesù, gli corse incontro; Maria, invece, rimase a casa.

21-22Marta disse a Gesù: «Signore, se tu fossi stato qui, mio fratello non sarebbe morto! Ma anche adesso non è troppo tardi, so che basta che tu glielo chieda, e Dio lo resusciterà!»

23Gesù le disse: «Tuo fratello vivrà!»

24«Certo», replicò Marta, «il giorno della resurrezione, come tutti!»

25-26Gesù le disse: «Io sono quello che resuscita i morti e li riporta alla vita. Chi crede in me, anche se muore, come qualsiasi altro, vivrà; avrà vita eterna per aver creduto in me e non perirà mai. Lo credi tu, Marta?»

27«Sì, Maestro», rispose la donna. «Io credo che tu sei il Messia, il Figlio di Dio, quello che abbiamo aspettato per tanto tempo».

28Detto ciò, Marta tornò da Maria e, prendendola in disparte, le disse: «Il Maestro è qui e vuole vederti». 29Maria sʼaffrettò a correre da Gesù.

30Gesù non era ancora entrato nel villaggio, ma era rimasto là, dove Marta lo aveva incontrato. 31Quando i Giudei, che erano venuti per consolare Maria, la videro allontanarsi di fretta, pensarono che stesse andando a piangere sulla tomba di Lazzaro, così la seguirono.

32Maria raggiunse Gesù, gli si buttò ai piedi e disse: «Signore, se tu fossi stato qui, mio fratello sarebbe ancora vivo!»

33Quando Gesù vide Maria e i Giudei che piangevano, si sentì profondamente turbato: 34«Dovʼè sepolto?» domandò.

«Vieni a vedere», risposero. 35Allora Gesù pianse.

36«Erano grandi amici», commentava la gente. «Guardate come gli voleva bene!»

37-38Ma alcuni di loro aggiunsero: «Se ha guarito un cieco, perché non ha fatto in modo che Lazzaro non morisse?!» Gesù si sentì di nuovo turbato. Arrivarono alla tomba, una grotta chiusa da una grossa pietra rotonda.

39«Spostate la pietra!» ordinò Gesù.

A queste parole Marta, la sorella del morto, obiettò: «Signore, è morto già da quattro giorni, ormai puzza!» 40Ma Gesù replicò: «Marta, non ti ho detto che se crederai, vedrai la gloria di Dio?»

41Levarono, quindi, la pietra. Allora Gesù alzò gli occhi al cielo e disse: «Padre, grazie di avermi ascoltato! 42Tu mi ascolti sempre, lo so, ma lʼho detto per tutte le persone qui presenti, perché credano che sei stato tu a mandarmi». 43Poi gridò: «Lazzaro, vieni fuori!»

44E Lazzaro uscì: tutto fasciato, con la faccia coperta da un sudario. Gesù disse loro: «Toglietegli le bende e lasciatelo andare!»

45A questo miracolo, molti Giudei che avevano seguito Maria, credettero in lui. 46Altri, invece, andarono dai Farisei a riferire lʼaccaduto.

Condanna a morte

47Allora i capi sacerdoti e i Farisei si riunirono a consiglio per discutere la situazione. «Che facciamo?» si chiedevano. «Questʼuomo fa molti miracoli! 48Se lo lasciamo fare, tutta la popolazione lo seguirà, allora lʼesercito romano verrà a sterminarci e a occupare il nostro paese!»

49Uno di loro, Caifa, quellʼanno in carica di sommo sacerdote, disse: «Stupidi idioti! 50Che sia lui solo a morire per tutti! Perché mai dovrebbe finire in rovina tutta la nazione?»

51La profezia che Gesù doveva morire per tutti venne pronunciata da Caifa in veste di sommo sacerdote. Ciò che disse fu per ispirazione, non frutto di una sua personale riflessione. 52Così fu predetto che la morte di Gesù non sarebbe stata soltanto a favore dʼIsraele, ma di tutti i figli di Dio sparsi nel mondo. 53Da quel momento in poi i capi giudei si dettero da fare per ucciderlo.

54A questo punto Gesù non si fece più vedere in pubblico, e si allontanò da Gerusalemme. Raggiunti i confini del deserto, si recò nel villaggio di Efraim, dove rimase con i discepoli.

55La Pasqua, giorno sacro ai Giudei, era vicina, e molta gente di campagna arrivava a Gerusalemme con qualche giorno di anticipo, per procedere alla cerimonia di purificazione, prima della festa. 56Volevano vedere Gesù nel tempio e il quesito del momento era: «Verrà o non verrà per la Pasqua?» 57Nel frattempo, i capi sacerdoti e i Farisei avevano dato ordine che, se qualcuno avesse visto Gesù, lo segnalasse immediatamente, perché volevano arrestarlo.