אגרת פולוס השליח אל-הגלטים 2:1-10

כעבור ארבע-עשרה שנים חזרתי לירושלים עם בר-נבא, וטיטוס הצטרף אלינו. אלוהים ציווה עלי להתייעץ עם האחים בירושלים בנוגע לבשורה שבישרתי לגויים. נועצתי גם בזקני הקהילה, כדי שכולם יבינו את תוכן הבשורה שאני מספר לגויים. קיוויתי שזקני הקהילה יסכימו אתי, והם אכן הסכימו; הם אף לא דרשו מטיטוס (שאינו יהודי) להימול.

שאלת ברית-המילה כלל לא הייתה עולה על הפרק אלמלא כמה אנשים, הקוראים לעצמם "מאמינים", שבאו לרגל בינינו. הם רצו לראות איזה חופש העניק לנו המשיח בנוגע לקיום מצוות התורה. אנשים אלה רצו לשעבד אותנו לחוקים שלהם. אך לא הקשבנו לדבריהם, כי לא רצינו לבלבל אתכם. לא רצינו שתחשבו שאתם יכולים להושיע את עצמכם על-ידי קיום ברית-המילה, או על-ידי קיום מצוות התורה.

לנכבדי הקהילה לא היה מה להעיר או להוסיף על דברי. (אגב, כלל לא התרשמתי מהעובדה שהם היו נכבדי הקהילה, כי אני יודע שבעיני אלוהים כולנו שווים!) כשראו פטרוס, יעקב ויוחנן, שנחשבו לעמודי התווך של הקהילה, כיצד ברך אלוהים את עדותי לגויים, כשם שברך את עדותו של פטרוס ליהודים – שכן אלוהים נתן לכל אחד מאיתנו מתנות שונות ותפקידים שונים – הם לחצו את ידי ואת ידו של בר-נבא, ועודדו אותנו להמשיך להעיד לגויים, בזמן שהם ממשיכים להעיד ליהודים. הם רק הזכירו לנו לא לשכוח לעזור לעניים, אבל התזכורת הייתה מיותרת, שכן אני תמיד דואג לעניים.

Read More of אגרת פולוס השליח אל-הגלטים 2