Slovo na cestu

Jan 11:1-57

Lazar onemocní a umírá

1Ježíšův přítel Lazar těžce onemocněl. Žil se svými sestrami Marií a Martou ve vesnici Betanii. 2(Marie byla ta žena, která pomazala vzácnou mastí Ježíšovy nohy, jak se ještě dovíme.)

3Bály se o bratrův život, a tak poslaly Ježíšovi vzkaz:

„Pane, tvůj milovaný přítel je vážně nemocný.“

4Když se to Ježíš dověděl, řekl: „Nebojte se, Bůh nechce Lazarovu smrt, chce jen oslavit svého Syna.“

5-6Měl velmi rád obě sestry i Lazara, ale přesto se ještě dva dny zdržel na místě, kde ho zastihla zpráva o Lazarově nemoci. 7Teprve pak řekl svým učedníkům: „Pojďme tedy do Betanie!“

8Ale ti namítali: „Mistře, ty chceš do Judska? Vždyť tě tam chtěli nedávno zabít, a ty se tam chceš vrátit?“

9„Proč se bojíte, jako by už nastávala noc,“ řekl jim Ježíš. „Můj den ještě neskončil. 10Kdo chodí ve dne, nemusí se bát úrazu, protože dobře vidí na cestu. Teprve cesta za tmy je nebezpečná.“ 11Potom dodal: „Náš přítel Lazar usnul a já ho jdu probudit.“

12Učedníci se zaradovali: „Tak on spí? To mu udělá dobře.“

13Ježíš však nemluvil o uzdravujícím spánku, ale o Lazarově smrti. 14Řekl jim tedy otevřeně: „Lazar zemřel 15a já jsem rád, že jsem k němu nepřišel před jeho smrtí. Mohu vám tak podat nový důkaz o své moci, abyste mi uvěřili. Pojďme tam.“

16Tomáš, kterému říkali Dvojče, rezignovaně povzdechl: „Pojďme, ať třeba umřeme s ním!“

Ježíš těší Martu a Marii

17Do Betanie přišli čtyři dny po Lazarově pohřbu. 18Z Jeru-zaléma bylo do Betanie jen asi tři kilometry, 19a tak mnozí známí z města přicházeli těšit Lazarovy sestry v jejich žalu. 20-21Ty se dověděly, že Ježíš přichází. Marie zůstala doma, ale Marta mu běžela vstříc se slovy: „Pane, kdybys tu byl, bratr by jistě neumřel. 22Ale já vím, že ani teď Bůh neodmítne žádnou tvoji prosbu.“

23„Neboj se,“ odpověděl jí Ježíš, „tvůj bratr bude zase žít.“

24-26Ježíš jí řekl: „To já přináším vzkříšení a život. Ti, kdo ve mne uvěřili, ať zemřeli nebo ještě žijí, v žádném případě nezemřou navždy. Věříš tomu, Marto?“

27„Věřím, že jsi Boží Syn. Jsi Mesiáš, který měl přijít na svět,“ odpověděla.

28Marta se pak vrátila domů a pošeptala své sestře: „Přišel Mistr a chce s tebou mluvit.“ 29Sotva to Marie uslyšela, vstala a spěchala k němu.

30Ježíš se zatím zdržoval na místě, kde se setkal s Martou. 31Židé, kteří Marii utěšovali, se domnívali, že se jde vyplakat k Lazarovu hrobu, proto šli za ní.

32Jakmile Marie našla Ježíše, poklekla před ním na zem a naříkala: „Pane, kdybys byl zastihl Lazara živého, jistě bys ho nenechal zemřít.“

33Mariin pláč Ježíše rozrušil a okázalý nářek Židů se ho nemile dotkl. 34Zeptal se: „Kam jste Lazara pohřbili?“

„Pojď, Pane, ukážeme ti,“ odpověděli. 35Teď vyhrkly slzy i Ježíšovi.

36„Podívejte, jak ho měl rád,“ šeptali někteří mezi sebou. 37Jiní však namítali: „Proč nechal Lazara zemřít? Vždyť před tím uzdravil slepce. Nemohl ho zachránit?“

Ježíš křísí Lazara

38To Ježíše popudilo a vykročil k hrobu. Byla to jeskyně zavalená balvanem.

39„Odvalte ten kámen!“ přikázal Ježíš.

„Pane, bratr zde leží už čtyři dny a jeho tělo je jistě v rozkladu,“ namítla Marta.

40„Kde zůstala tvoje víra, že se Bůh oslaví?“ podivil se Ježíš.

41Otevřeli hrob, Ježíš pohlédl k nebi a modlil se: „Otče, děkuji ti, že mne vyslyšíš. 42Já vím, že vždycky slyšíš, ale říkám to nahlas, aby tito lidé uvěřili, že jsi mne poslal.“

43Pak zvolal: „Lazare, pojď ven!“ 44A Lazar vyšel.

Ruce a nohy měl ovinuté plátnem, tvář zahalenou šátkem. „Sundejte mu to,“ přikázal Ježíš, „ať může chodit.“

Úklady náboženských vůdců proti Ježíšovi

45Tehdy mnoho z přihlížejících Židů Ježíšovi uvěřilo, protože se stali svědky tohoto zázraku. 46Někteří z nich však zprávu o této události donesli farizejům. 47Ti se sešli k poradě s předními židovskými kněžími: „Co si s ním počneme? Ten člověk dělá skutečné divy! 48Bude-li ve své činnosti pokračovat, všichni mu uvěří a provolají ho králem. Římané zakročí a je konec s naší vládou, chrámem i národem.“

49Úřadující velekněz Kaifáš řekl: „Vezměte rozum do hrsti! 50Proč by měl být zničen celý národ, ať zemře jeden za všechny.“ 51Když Kaifáš navrhoval tento úklad proti Ježíšovi, netušil, že pověděl slova, která se naplní. Jako velekněz prohlásil, že Ježíš má být obětován za svůj lid. 52Jeho výrok se nevztahoval jen na Židy, ale na lidi ze všech národů, ze kterých bude vytvořena Kristova církev. 53Od této chvíle usilovali židovští kněží a farizejové o Ježíšův život. 54Ježíš přestal veřejně vystupovat mezi Židy a usadil se se svými učedníky v Efrajimu, na okraji pouště.

55Přiblížily se opět Velikonoce. Do Jeruzaléma přišlo mnoho poutníků, aby se ještě před hlavními svátky očistili od hříchů. 56Ptali se po Ježíši a říkali si mezi sebou: „Co si myslíte o tom, že tu není?“

57Kněží a farizejové veřejně vyhlásili, že každý, kdo by o Ježíši věděl, musí to ihned oznámit, aby ho mohli zatknout.

Habrit Hakhadasha/Haderekh

הבשורה על-פי יוחנן 11:1‏-57

1‏-2איש בשם אלעזר, שגר בבית־עניה עם מרים ואחותה מרתא, חלה. אחותו מרים היא זו שמשחה את ישוע במרקחת יקרה וניגבה את רגליו בשערותיה. 3מרתא ומרים שלחו הודעה לישוע: ”אדוני, ידידך הטוב חולה מאוד.“

4כששמע ישוע את הדבר אמר: ”מחלה זאת לא תיגמר במוות, כי אם להביא כבוד לאלוהים. כי בן האלוהים יפואר באמצעות המחלה הזאת.“ 5ישוע אהב מאוד את מרתא, מרים ואלעזר. 6כאשר ישוע שמע שאלעזר חלה, התעכב יומיים 7ורק לאחר מכן אמר לתלמידיו: ”הבה נחזור ליהודה.“

8”אולם, רבי,“ קראו התלמידים במחאה, ”לפני ימים ספורים בלבד ניסו מנהיגי היהודים להרוג אותך, ועכשיו אתה חוזר לאותו מקום?“

9”בכל יום יש שתים־עשרה שעות אור, ובמשך השעות האלה יכול כל אחד ללכת בלי ליפול או להיכשל. 10מי שהולך בלילה ייכשל וימעד בגלל החשכה.“ 11ישוע המשיך: ”חברנו אלעזר ישן, אך אני הולך להעיר אותו.“

12‏-13ישוע התכוון לכך שאלעזר מת, אולם תלמידיו חשבו שאמר כי אלעזר ישן במנוחה, ולכן אמרו: ”אם אלעזר ישן שינה טובה הוא ודאי יבריא!“ 14”אלעזר מת“, אמר להם ישוע בפירוש. 15”אני שמח למענכם שלא הייתי שם, כדי שתלמדו להאמין. הבה נלך אליו.“

16תומא (הנקרא בשם חיבה ”התאום“) אמר לחבריו התלמידים: ”בואו נלך גם אנחנו כדי שנמות איתו.“

17בהגיעם לבית־עניה נאמר להם שאלעזר מת ושהוא קבור כבר ארבעה ימים. 18בית־עניה מרוחקת מירושלים רק כשלושה קילומטר, 19ויהודים רבים באו מירושלים לנחם את מרתא ומרים באבלן. 20כאשר שמעה מרתא שישוע היה בדרכו אליהן, הלכה לפגוש אותו, ואילו מרים נשארה בבית.

21”אדוני,“ אמרה מרתא לישוע, ”אילו היית כאן, אחי לא היה מת. 22אך עדיין לא מאוחר מדי, כי אני יודעת שכל מה שתבקש מאלוהים הוא ייתן לך.“

23”אחיך יקום לחיים“, הבטיח ישוע.

24”כן,“ אמרה מרתא, ”עם כל האחרים בתחיית המתים ביום האחרון.“

25אולם ישוע אמר לה: ”אני הוא התחייה והחיים. כל המאמין בי יחיה אפילו אם ימות. 26כל המאמין בי יחיה לנצח ולא ימות לעולם! האם את מאמינה לי?“

27”כן, אדוני,“ השיבה, ”אני מאמינה שאתה המשיח בן־האלוהים אשר לו חיכינו זמן רב.“

28כשסיימה מרתא לדבר עזבה את ישוע וחזרה למרים. מרתא קראה למרים בסתר ואמרה: ”המורה נמצא כאן; הוא רוצה לדבר איתך.“ 29מרים יצאה אליו מיד.

30ישוע נשאר עדיין מחוץ לכפר, במקום שבו פגשה אותו מרתא. 31היהודים שבאו לנחם את האבלות ראו את מרים עוזבת את הבית בחיפזון. הם חשבו שהיא הולכת לבכות על קבר אחיה, ולכן הלכו בעקבותיה.

32כאשר הגיעה מרים למקום הימצאו של ישוע, נפלה לרגליו וקראה בבכי: ”אדוני, אילו היית כאן, אחי לא היה מת.“ 33בכייה ובכי האבלים נגע ללבו של ישוע, וגם הוא התרגש ונאנח. 34”היכן קברתם אותו?“ שאל.

”בוא וראה“, ענו האנשים. 35ישוע בכה.

36”הם היו חברים טובים מאוד“, אמרו היהודים זה לזה. ”ראו עד כמה אהב אותו!“

37היו שאמרו: ”אם הוא ריפא את העיוור, האם לא היה יכול גם למנוע את מותו של אלעזר?“ 38ישוע שוב התרגש והלך אל קברו של אלעזר. הוא נקבר במערה שאבן גדולה חסמה את פיתחה.

39”הזיזו את האבן“, ביקש ישוע.

אולם מרתא, אחות המת, אמרה: ”אבל אדוני, הגופה ודאי מצחינה; הרי הוא קבור כבר ארבעה ימים!“

40”האם לא אמרתי לך שאם תאמיני תראי את גבורת האלוהים?“ שאל ישוע.

41האנשים הזיזו את האבן, וישוע נשא עיניו אל השמים וקרא: ”אבי, תודה לך על שאתה שומע אותי. 42אני יודע שאתה שומע אותי תמיד, אולם אמרתי זאת כדי שכל הנוכחים כאן יאמינו שאתה שלחת אותי.“ 43לאחר מכן הוא קרא בקול רם מאוד: ”אלעזר, צא החוצה!“ 44ואלעזר יצא החוצה עטוף עדיין בתכריכים. ”הסירו מעליו את התכריכים ותנו לו ללכת“, אמר ישוע.

45יהודים רבים מבין מנחמי מרים אשר חזו בנס האמינו בישוע. 46אולם היו שהלכו לפרושים וסיפרו להם את הדבר.

47הפרושים וראשי הכוהנים כינסו אסיפה כדי לדון במצב. ”איפה הוא ואיפה אנחנו?“ שאלו זה את זה במבוכה. ”האיש הזה באמת מחולל ניסים! 48אם לא נאסור אותו יאמין בו כל העם וילך אחריו, וזה יהיה סופנו, כי אז יבואו הרומאים ויסירו את בית המקדש ואת עמנו!“

49קייפא, הכהן הגדול באותה שנה, אמר להם: ”אינכם מבינים דבר! 50האינכם מבינים כי מוטב שאדם אחד ימות בעד כל העם, מאשר שכל העם ימות בעד אדם אחד? למה לסכן את העם?“

51קייפא לא אמר דברים אלה ביוזמתו, אלא בהשראת אלוהים, כי בהיותו הכהן הגדול של אותה שנה ניבא שישוע ימות בעד העם. 52ולא רק בעד העם, אלא גם כדי לקבץ ולאחד את כל בני־האלוהים באשר הם.

53מאותו יום ואילך תכננו מנהיגי היהודים להרוג את ישוע, 54ולכן הוא הפסיק להתהלך בגלוי באזור יהודה. הוא עזב את ירושלים והחליט ללכת לעיר אפרים שבגבול המדבר, שם נשאר עם תלמידיו.

55בהתקרב חג הפסח עלו לירושלים יהודים רבים מכל קצות הארץ, כדי להשתתף בטקס הטהרה שקדם לחג. 56הם רצו לראות את ישוע, ובעמדם בבית־המקדש שאלו איש את רעהו: ”מה דעתכם, האם יבוא לחג הפסח או לא?“ 57בינתיים הודיעו ראשי הכוהנים והפרושים בציבור, שכל הרואה את ישוע חייב לדווח להם על כך מיד, כדי שיוכלו לאסרו.