Paul et les autres apôtres
1Ce n’est que quatorze ans plus tard que je suis remonté à Jérusalem en compagnie de Barnabas. J’avais aussi emmené Tite avec moi2.1 Selon plusieurs, il s’agirait du voyage mentionné en Ac 11.30 et 12.25 autour de l’an 46. D’autres pensent qu’il s’agirait du voyage mentionné en Ac 15. Barnabas: un lévite converti, originaire de l’île de Chypre (Ac 4.36), qui a accompagné Paul lors de son premier voyage missionnaire. Tite: un chrétien d’origine non juive auquel Paul écrira une lettre vers la fin de sa vie.. 2J’ai fait ce voyage pour obéir à une révélation divine. J’y ai exposé l’Evangile que j’annonce parmi les non-Juifs, je l’ai exposé dans un entretien particulier à ceux qui sont les plus considérés. Car je ne voulais pas que tout mon travail passé et futur soit compromis. 3Or Tite, mon compagnon, était d’origine païenne. Eh bien, on ne l’a même pas obligé à se soumettre au rite de la circoncision. 4Et cela, malgré la présence de faux frères, des intrus qui s’étaient infiltrés dans nos rangs pour espionner la liberté dont nous jouissons dans notre union avec Jésus-Christ. Ils voulaient faire de nous des esclaves. 5Mais nous ne leur avons pas cédé un seul instant ni fait la moindre concession afin que la vérité de l’Evangile soit maintenue pour vous.
6Quelle a été, à cet égard, l’attitude des personnes les plus considérées ? – En fait, ce qu’elles étaient alors m’importe peu, car Dieu ne fait pas de favoritisme. – Eh bien, ces personnes-là ne m’ont pas imposé d’autres directives. 7Au contraire ! Ils ont constaté que Dieu m’avait confié la charge d’annoncer l’Evangile aux non-Juifs comme à Pierre celle de l’annoncer aux Juifs. 8– Car celui qui a agi en Pierre pour qu’il soit l’apôtre des Juifs a aussi agi en moi pour que je sois celui des non-Juifs. – 9Ainsi Jacques, Pierre et Jean, qui sont considérés comme « colonnes » de l’Eglise, ont reconnu que Dieu, dans sa grâce, m’avait confié cette tâche particulière. C’est pourquoi ils nous ont serré la main, à Barnabas et à moi, en signe d’accord et de communion ; et nous avons convenu ensemble que nous irions, nous, vers les peuples païens tandis qu’eux se consacreraient aux Juifs. 10Ils nous ont seulement demandé de nous souvenir des pauvres – ce que j’ai bien pris soin de faire.
Paul et Pierre à Antioche
11Mais, lorsque Pierre est venu à Antioche2.11 Antioche de Syrie (voir Ac 11.19-26)., je me suis opposé ouvertement à lui, car il avait tort. 12En effet, avant l’arrivée de quelques personnes de l’entourage de Jacques, il prenait part aux repas communs avec les croyants non juifs ; mais après leur venue, il s’est esquivé et s’est tenu à l’écart, parce qu’il craignait les croyants d’origine juive2.12 Autre traduction : il craignait les Juifs. La Loi interdisait aux Juifs de manger avec des non-Juifs ; or, la cène se prenait au cours d’un repas. Pour ne pas scandaliser les judaïsants, Pierre s’est plié à leurs exigences et n’a donc plus mangé (ni probablement pris la cène) avec des chrétiens issus du paganisme.. 13Comme lui, les autres chrétiens d’origine juive se sont mis, eux aussi, à cacher leurs véritables convictions, au point que Barnabas lui-même s’est laissé entraîner par leur dissimulation. 14Mais quand j’ai vu qu’ils ne marchaient pas droit, selon la vérité de l’Evangile, j’ai dit à Pierre devant tous les frères : « Toi qui es juif, tu vis comme un croyant d’origine païenne, et non comme un Juif. Comment peux-tu vouloir obliger les frères et sœurs d’origine païenne à vivre comme des Juifs ? » 15Nous qui sommes juifs de naissance, nous ne faisons pas partie de ces « pécheurs » que sont les païens2.15 Les Juifs traitaient tous les païens de pécheurs.. 16Cependant, nous avons compris qu’on est déclaré juste devant Dieu, non parce qu’on accomplit les œuvres que commande la Loi, mais uniquement par la foi en Jésus-Christ. C’est pourquoi nous avons, nous aussi, placé notre confiance en Jésus-Christ pour être déclarés justes par la foi et non parce que nous aurions accompli ce que la Loi ordonne. Car personne ne sera déclaré juste devant Dieu2.16 Ps 143.2. parce qu’il aura accompli ce qu’ordonne la Loi. 17Mais si, en cherchant à être déclarés justes dans l’union avec Christ, nous avons montré par là même que nous étions des pécheurs comme les païens, cela signifie-t-il que Christ est complice du péché ? Loin de là ! 18Car si je remets en vigueur le régime de la Loi que j’ai abandonné, alors je me place moi-même dans la situation d’un homme qui transgresse la Loi. 19Car c’est par la Loi que je suis mort au régime de la Loi afin de vivre pour Dieu. En effet, je suis crucifié avec Christ. 20Ce n’est plus moi qui vis, c’est Christ qui vit en moi. Ma vie en tant qu’homme, je la vis maintenant dans la foi au Fils de Dieu qui, par amour pour moi, s’est livré à la mort à ma place. 21Ainsi, je ne rejette pas la grâce de Dieu car si c’est l’obéissance à la Loi qui permet d’être déclaré juste, alors Christ est mort pour rien !
1כעבור ארבע־עשרה שנים חזרתי לירושלים עם בר־נבא, וטיטוס הצטרף אלינו. 2אלוהים ציווה עלי להתייעץ עם האחים בירושלים בנוגע לבשורה שבישרתי לגויים. נועצתי גם בזקני הקהילה, כדי שכולם יבינו את תוכן הבשורה שאני מספר לגויים. קיוויתי שזקני הקהילה יסכימו אתי, 3והם אכן הסכימו; הם אף לא דרשו מטיטוס (שאינו יהודי) להימול.
4שאלת ברית־המילה כלל לא הייתה עולה על הפרק אלמלא כמה אנשים, הקוראים לעצמם ”מאמינים“, שבאו לרגל בינינו. הם רצו לראות איזה חופש העניק לנו המשיח בנוגע לקיום מצוות התורה. אנשים אלה רצו לשעבד אותנו לחוקים שלהם. 5אך לא הקשבנו לדבריהם, כי לא רצינו לבלבל אתכם. לא רצינו שתחשבו שאתם יכולים להושיע את עצמכם על־ידי קיום ברית־המילה, או על־ידי קיום מצוות התורה.
6לנכבדי הקהילה לא היה מה להעיר או להוסיף על דברי. (אגב, כלל לא התרשמתי מהעובדה שהם היו נכבדי הקהילה, כי אני יודע שבעיני אלוהים כולנו שווים!) 7-9כשראו פטרוס, יעקב ויוחנן, שנחשבו לעמודי התווך של הקהילה, כיצד ברך אלוהים את עדותי לגויים, כשם שברך את עדותו של פטרוס ליהודים – שכן אלוהים נתן לכל אחד מאיתנו מתנות שונות ותפקידים שונים – הם לחצו את ידי ואת ידו של בר־נבא, ועודדו אותנו להמשיך להעיד לגויים, בזמן שהם ממשיכים להעיד ליהודים. 10הם רק הזכירו לנו לא לשכוח לעזור לעניים, אבל התזכורת הייתה מיותרת, שכן אני תמיד דואג לעניים.
11אולם כשכֵּיפָא2.11 ב 11 פירושו בעברית: ”סלע“ (פטרוס) בא לאנטיוכיה, הוכחתי אותו לפני כולם, משום שהתנגדתי בכל תוקף למעשיו ולהתנהגותו. 12כשכֵּיפָא הגיע בראשונה לאנטיוכיה, הוא נהג לסעוד עם המאמינים המשיחיים הלא־יהודים (שלא נימולו, ולא שמרו את מצוות התורה). לאחר מכן הגיעו לאנטיוכיה מספר חברים יהודים של יעקב, ומאז הפסיק כֵּיפָא לסעוד עם המאמינים הלא־יהודים. מדוע הפסיק לסעוד עמם? מפני שפחד מביקורתם של היהודים המקפידים על שמירת המצוות, אשר עמדו על דעתם כי ברית־המילה היא חלק בלתי־נפרד מהישועה. 13שאר היהודים המשיחיים (ואפילו בר־נבא) הפכו גם הם לצבועים והלכו בעקבות כֵּיפָא, למרות שידעו היטב כי הם שוגים ואינם נוהגים כהלכה.
14כשראיתי מה קורה שם, וכשנוכחתי לדעת שאינם ישרים ואינם שומרים את דבר אלוהים, אמרתי לכֵּיפָא לפני כולם: ”למרות שאתה יהודי מלידה, אינך שומר את חוקי התורה ומצוותיה. אם כן מדוע אתה מנסה לשכנע את הגויים האלה לקיים את מצוות התורה? 15הלא אתה ואני יהודים מלידה, ולא סתם חוטאים מן הגויים. 16ואנחנו, היהודים המשיחיים, יודעים היטב שאיננו יכולים להיחשב צדיקים בעיני אלוהים על־ידי קיום מצוות התורה, אלא רק על־ידי אמונה במשיח. לכן גם אנחנו בטחנו והאמנו בישוע המשיח, כדי שנהיה רצויים לאלוהים בזכות אמונתנו, ולא בזכות קיום המצוות. איש אינו יכול להיוושע על־ידי קיום מצוות התורה.“
17אם אנחנו מבקשים להיות מוצדקים על ידי המשיח אך כבר לא נשענים על תורת משה בעבור ישועה, הרי אנחנו כמו הגויים אשר נחשבים לחוטאים על ידי היהודים. אם כך, האם המשיח מעודד שנחטא? בודאי שלא! 18דעו לכם כי פשע הוא לנסות לבנות מחדש את מה שעמלתי להרוס – את האמונה שאפשר להיוושע על־ידי קיום מצוות התורה. 19מתוך קריאה בכתבי־הקודש למדתי שלא אוכל למצוא־חן בעיני אלוהים אם אשתדל, ללא הצלחה כמובן, לקיים את מצוות התורה. למדתי שאוכל למצוא־חן בעיני אלוהים רק על־ידי אמונה במשיח.2.19 ב 19 כלשונו: כי מתי אני לתורה על־ידי התורה, למען אחיה לאלוהים.
20מָתִּי על הצלב עם המשיח; עתה איני חי יותר, כי אם המשיח חי בקרבי. והחיים האמיתיים שממלאים אותי הם תוצאה של אמונתי בבן־האלוהים, אשר אהב אותי והקריב את חייו למעני. 21איני מזלזל במותו של המשיח, כי אילו יכולתי להיוושע על־ידי קיום מצוות התורה, היה מותו של המשיח מיותר לחלוטין.
